אודות מצבי פוסט טראומה:ׁ(PTSD):
הפרעת דחק פוסט-טראומטית היא הפרעת חרדה המתפתחת לאחר חוויית אירוע טראומטי כגון תאונה, פיגוע טרור, מלחמה, התעללות, אונס או מצב מאיים חיים. הגדרת האירוע הטראומטי עשויה לנוע מאיום קיומי ועד לעדות למצב שנתפש כמאיים מאד. בטיפול נחשפים בהדרגה למקור הפחד ולומדים לנטרל אותו על מנת לאפשר חזרה לחיים תקינים.
רוב האנשים שחווים טראומה, מצליחים לשוב לחיים תקינים, למרות שהאירוע הטראומטי אינו נשכח. כ-20% מאיתנו מתקשים לשוב לחיים רגילים אחרי האירוע, ונשאבים למצב שלPTSD . אדם הסובל מ-PTSD ירגיש דיכאון עמוק, יוצף במחשבות טורדניות חוזרות ונישנות על האירוע, סיוטי לילה, פלאשבקים (הבזקי תמונות או "סרטים" מהאירוע) ותחושת הישנות חוזרת של האירוע. נפגע הטראומה עלול לחוש חרדה וסטרס מכל פרט המזכיר את האירוע, אם בדמיון או במציאות. הוא ירגיש תגובות פיזיולוגיות קשות ( כמו רעד בגוף, בכי, דפיקות לב מואצות, קשיי נשימה, תחושת עלפון, מועקה בחזה, וכו') העולות עם כל אזכור של הטראומה, ולכן ינסה להימנע מכל מגע עם מה שמסמל או מזכיר את האירוע . ההימנעות ממגע עם הטראומה מגיעה לעיתים לדיסוציאציה (התנתקות) עם חלקים מהמקרה, ונוצר מעין חור שחור וחוסר סדר כרונולוגי לגבי פרטי האסון. דווקא ההימנעות מהמחשבות המחרידות מגבירות את החרדה ואינה מאפשרת החלמה מהטראומה.
לעיתים ההתנתקות מהמאורעות מביאה את החולה לחוסר עניין וחוסר אמפטיה לגבי עצמו, סביבתו הקרובה, והעולם בחוץ. מה שעלול להיתפש כאפטיה ואדישות היא דרכם של אנשים מסויימים להגן על עצמם מהכאב. לעומתם, יש החווים עוררות יתר כתגובה לפוסט טראומה. אלה יתקשו לישון, יחוו התפרצויות זעם וחוסר שליטה, יגלו חשדנות מוגזמת , וירתעו מכל גירוי המזכיר להם את המצב המסוכן.
מובן שפגועי PTSD יתקשו לחיות את חייהם ולתפקד. רבים סבורים שזהו גזר דין עמו יצטרכו לחיות, אולם הטיפול בחשיפה הדרגתית או ממושכת מחזיר את רובם למעגלי החיים.
מהי חשיפה הדרגתית?
זוהי שיטת טיפול החושפת את המטופל באופן מבוקר , בדמיון ובמציאות, לאירוע הקשה. תהליך זה בונה התייחסות חדשה למקרה והפרדתו מהמציאות היום יומית שבניגוד למקרה עצמו, אינה מסוכנת. המטופל מוחזר בעדינות ל"מקום האירוע", אם בדמיון או במציאות, ונחשף שוב לתמונות, זיכרונות, לצלילים, של האירוע, תוך הסתגלות הדרגתית לכל הגירויים שהחרידו אותו קודם לכן.לאט לאט יורדת רמת החרדה וההתנהגויות המלאדפטיביות שבאו בעקבותיה. הטיפול נעשה בשיטה קוגניטיבית התנהגותית ומלמד את המטופל לפרש אחרת את עולמו. בשיטה זו החשיפה היא איטית ומותאמת ליכולתו של המטופל. קיימות שיטות נוספות לטפל בPTSD
מהי חשיפה ממושכת((Prolonged Exposureׂ)?
חשיפה ממושכת או PE, נחשבת היום לשיטה היעילה ביותר לטיפול בנפגעי טראומה ופיתוחה נעשה בשנות השמונים ע"י פרופ' עדנה פואה מאוניברסיטת פנסילבניה בארה"ב. מחקרים אמפיריים מוכיחים ירידה משמעותית בסימפטומים של PTSD בכ-85% מהמטופלים. השיטה דומה לחשיפה הדרגתית אלא שהטיפול אינטנסיבי יותר, הפגישות ארוכות יותר, והמטפל מלווה את המטופל באופן צמוד מאד, תוך חיזוק כוחותיו ואמונתו בעצמו ובתהליך גם ברגעים בהם יעדיף המטופל להימנע שוב ממגע עם הזיכרון. הדגש בטיפול הוא על התמקדות חוזרת ונשנית בזיכרונות הקשים, עד השלב שבו אינם עוד מהווים טריגר לחרדה עבור המטופל. הטיפול על ידי מטפל מיומן אינו מסוכן ולרוב מביא להקלה משמעותית ולתחושת שליטה של המטופל בחייו תוך כ-8-12 טיפולים של שעה וחצי כל אחד.
הלם קרב
הלם קרב, הוא תגובה רגשית של חייל לאירוע שהתרחש בזמן פעילותו הצבאית ובעיקר בעת מלחמה או התקלות עם האויב. כ 12% מהנפגעים במלחמה הם נפגעי הלם קרב. בישראל חיים כיום אלפי נפגעי הלם קרב.
טיפול בהלם קרב: בזמן הטיפול בהלם קרב, המטופל עובר את החוויה שעבר בצורה מבוקרת ומרוככת יחד עם המטפל המיומן. נפגעי הלם קרב רבים הצליחו לחזור לתפקוד רגיל לאחר טיפול קוגניטיבי התנהגותי.
PTSD בילדים
גם ילדים העוברים אירוע טראומטי עלולים ללקות בהפרעת דחק פוסט טראומטית, בדיכאון וחרדה. אולם, הם עשויים להגיב שונה ממבוגרים לאירוע. ניתן לצפות להתנהגות עצבנית ומבולבלת, להתכנסות, כעס, עצב, דיכאון, חוסר אונים, בעטה או הכחשה. ילדים שעברו טראומה מתמשכת (כמו התעללות חוזרת ונשנית) עלולים לפתח קהות רגשית (דיסוציאציה) על מנת להגן על עצמם מהכאב והטראומה. כמו אצל מבוגרים גם ילדים ישתדלו להימנע מכל תזכורת לאירוע הטראומטי, בין אם בדמיונם ובין אם בחיים עצמם (לא רק המחשבה על שריפה, אלא תמונה או שיחה ברדיו של שריפה).
ילדים עם PTSD עלולים לחוות מחשבות חוזרות ונשנות על הטראומה, ואם הם מתקשים לדבר על מה שקרה להם, ישחזרו את האירוע במשחק או בציור. חלקם סובלים מחלומות בעטה ומתעוררים בבהלה. לעתים הם יתנהגו כאילו שהאירוע קורה להם שוב, ויפתחו תגובות רגשיות, התנהגותיות וגופניות לכל איזכור של האסון שפקד אותם.
ילדים רבים מפתחים אימת מוות, הביטחון והאמון שהיה בעבר איננו עוד, וכמבוגרים, גם הם עלולים לפתח אפטיה וחוסר עניין בדברים שבעבר עניינו אותם. לעתים מתעוררים כאבים גופניים (כאבי בטן, כאב ראש וכו') שהם ביטוי למצוקתם הנפשית. צפויה תנודתיות רגשית רבה יותר, התפרצויות זעם ובכי, אך גם הסתגרות וחוסר רצון לדבר. ילדים מסויימים יפגינו ירידה ברמת הלימודים, בקשרים חברתיים, ובפעילויות שעד הטראומה היו שגורות בחייהם. קיימת לפעמים רגרסיה וילד יחזור להרטיב או לדבר בקול תינוקי, ויצמד באופן מופרז לדמות המטפלת. עשויה להתפתח עוררות יתר לגירויים כמו רעש, דמויות מסויימות, מקומות שהיו מעורבים או מזכירים לו את הטראומה.